· 34% מקרב הנשים השכירות[1][1] בישראל (270.7 אלף נשים) אינן מכירות את החוק למניעת הטרדה מינית במקום העבודה, ולהערכת מינהל המחקר והכלכלה בתמ"ת מדובר באומדן חסר, ושעור הנשים שאינן מכירות את החוק הוא אף גבוה יותר, משום שחלקן ככל הנראה נוטות להעלים את אי- ידיעתן בנושא.
· 4.4% מן הנשים (35 אלף נשים) דיווחו כי במקום עבודתן היו כלפיהן אמירות בעלות אופי מיני.
· 43% מן הנשים (342.3 אלף נשים) דיווחו כי מקרי ההטרדה המינית שהתרחשו במקום עבודתן לא טופלו כראוי.
· למעלה מ 50% מן הנשים המועסקות במקומות עבודה שבהם מחייב החוק מינוי ממונה לטיפול בהטרדות מיניות דיווחו כי אינן מכירות את הממונה וכי במקום עבודתן לא פורסם תקנון למניעת הטרדה מינית[2][2].
· 77% מן הנשים (612,997 אלף נשים) דיווחו כי במקום עבודתן לא התקיימו פעילויות הסברה בנושא הטרדות מיניות, בניגוד לנדרש שבחוק.
ממצאים אלו עולים מניתוח נתוני סקר מיוחד בנושא מודעות השכירים לחוק למניעת הטרדה מינית אשר נערך לאחרונה במינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת. סקר זה מהווה חלק מסקר נרחב שהתמקד בבחינת המודעות ורמת הידע של מספר חוקי עבודה מרכזיים בקרב שכירים בישראל. הסקר שנערך באמצע שנת 2006 נערך על פי בקשת , וביוזמת מינהל ההסדרה והאכיפה של חוקי העבודה במשרד התמ"ת, והוא בדק מודעות לחוק שכר מינימום, חוק הודעה לעובד, חוק שעות עבודה ומנוחה, חוק עבודת נשים ופעולות יחידת הסמך לעובדים זרים.
בחינת הפרופיל הסוציו-דמוגרפי של הנשים הללו מלמדת כי שעור גבוה יחסית מקרב הנשים היהודיות מכיר את החוק יותר בהשוואה לנשים ערביות, לעולות חדשות, לנשים לא משכילות ולנשים דתיות. נשים גרושות ורווקות וכן נשים המועסקות בענף שירותי הבריאות, הרווחה והסעד מכירות את החוק יותר מנשים נשואות ומנשים המועסקות בענפי החינוך והמסחר.
כאמור, 4.4% מקרב הנשים דיווחו כי היו כלפיהן אמירות בעלות אופי מיני במקום עבודתן. ממצא זה הינו נמוך משיעור הנשים שדווחו כי חוו הטרדה מינית מילולית בסקירה קודמת[3][3] שערך המינהל, שבה עמד שיעור המדווחות על 7.5%.
ההסבר העיקרי לפער ולמעשה ההסבר לשיעור הנוכחי הנמוך יחסית של נשים שדיווחו כי היתה כלפיהן אמירה בעלת אופי מיני במקום עבודתן, הוא המודעות הגבוהה הקיימת בישראל כיום בנושא זה. במהלך שש השנים שעברו מאז שנאספו הנתונים (בשנת 2000), חלה עליה ברמת המודעות של הציבור לנושא ההטרדות המיניות במקום העבודה, בין היתר בשל קמפיינים של ארגונים שונים ובשל פרשיות מתוקשרות של הטרדה מינית שבהן היו מעורבים אנשי ציבור
שהביאו לכך שכיום מעסיקים ועובדים נזהרים יותר בהתבטאויותיהם כלפי נשים המועסקות במקום עבודתם.
הממצא בסקר שלפיו למעלה מ 50% מהנשים השכירות אינן מכירות את הממונה על הטיפול בהטרדות מיניות במקום עבודתן ו-70% מהן מדווחות כי לא פורסם תקנון למניעת הטרדה מינית, מלמדנו על אחת משתיים - או שאכן התמנה אחראי מטעם המעביד ופורסם תקנון, אך הדבר לא הובא לידיעתן של הנשים, או שמלכתחילה המעסיק לא מינה אחראי מטעמו ולא פרסם תקנון. כל אחד מההסברים הללו מצביע על בעיה חמורה של אי ציות מעביד לחוק או על כך שלא נעשו די מאמצים מצידו להביא את המידע לידיעת כלל ציבור העובדים בארגון. לפיכך, גם אם המעביד אמנם מינה ממונה מטעמו, פירסם תקנון ואף פרסם מידע על סדנא בנושא מניעת הטרדה מינית, אולם לא עשה זאת באופן המבטיח שהמידע יגיע לידיעתן של כל העובדות בארגון, אלא עשה זאת רק כדי לצאת ידי חובה, ישנו ערך מוגבל למדי לפעולה כזו. בכך מוחטאת אחת ממטרות החוק, שהיא, יצירת מודעות לסוגיית ההטרדה המינית במקום העבודה והקניית דרכים וכלים לציבור המעסיקים והנשים העובדות להתמודדות עם סוגייה זו.
עוד עולה מן הממצאים כי 43% מן הנשים דיווחו כי מקרים של הטרדה מינית שהיו במקום עבודתן לא טופלו כראוי. זהו ממצא מטריד במיוחד, שכן החוק מגדיר במפורש על הליכי טיפול בפרשה, ואילו מהתשובות בסקר נראה כי מעסיקים לא נוקטים בהליכים אלו או שהם מגלים סלחנות יתר כלפי המטרידים, מצב המעורר ביקורת של העובדות השכירות המשיבות. עם זאת, לאור העובדה כי רוב המעסיקים לא ממנים ממונה מטעמם לטיפול בבעיות של הטרדה מינית במקום העבודה, לא מפרסמים תקנון למניעת הטרדה מינית ולא עורכים סדנאות בנושא, אין זה מפתיע כי ציבור השכירות, לרוב, גם אינן מרוצות מהאופן שבו מקרים של הטרדה מינית מטופלים במקום עבודתן.
מצ"ב הדוח שנכתב ע"י גב' מיכל אלפסי חוקרת במינהל