מהממצאים עולה כי: הסיכוי של מובטלים למצוא עבודה בפריפריה נמוך לאין שיעור מאשר באזור המרכז

 

הסיכוי של מובטל  למצוא עבודה במרכז הארץ גבוה פי 2 ויותר מהסיכוי בפריפריה של הדרום והצפון

 

שיעור האבטלה בפריפריה[1] עמד בין השנים 2001 - 2006 על 11.7% בממוצע לשנה, גבוה ב- 34% בהשוואה לשיעור במרכז הארץ (8.8%). בתקופת ההאטה (2001- 2003) הפער היה נמוך יותר ועמד על פחות מ-30%, בעוד שבתקופת הגאות (2004-2006) הוא התרחב ועלה ל-40% ויותר לרעת הפריפריה.    

 

הסיכוי של מובטלים למצוא עבודה בפריפריה נמוך לאין שיעור מאשר באזור המרכז . בין השנים 2001 -2006 נמצא כי בממוצע לשנה התחרו בצפון על כל משרה 14 מובטלים, בעוד שבדרום התחרו 6 מובטלים ובמרכז הארץ רק 4 מובטלים לכל משרה.

מכאן שהסיכוי[2] של מובטל  למצוא עבודה במרכז הארץ גבוה פי 2 ויותר מהסיכוי בפריפריה של הדרום והצפון :גבוה פי 3.5 ביחס לצפון ופי 1.5 ביחס לדרום. עוד נמצא כי באופן עקבי הסיכוי למצוא עבודה בדרום הארץ היה גבוה פי 2.3 מאשר בצפונה.

 

אלו הם מעט מהממצאים העולים מניתוח שוק העבודה בפריפריה בהשוואה למרכז הארץ , שנערך לאחרונה במינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת. הניתוח המתבסס בעיקר על ממצאי סקר מעסיקים במגזר העסקי העוקב אחר מדגם מייצג של 2,400 עסקים בישראל עבור השנים 2001-2006.

 

הפער בסיכוי למצוא עבודה ביחס למרכז הארץ התקיים לאורך כל התקופה שבחנו (2001 – 2006). אולם, עם השיפור במצב הכלכלי (2005 - 2006) התרחבו הפערים בסיכוי למצוא עבודה, ומי שנהנו יחסית יותר מפירות הצמיחה, דהינו מהגדלת הסיכוי למצוא עבודה, היו אלה דווקא אוכלוסיות המרכז ולא הפריפריה.

 

הפער בין מספר המשרות הפנויות ל-1000 מובטלים באזור המרכז לעומת הפריפריה, כאשר היחס חושב ללא המשרות הפניות בבניה וחקלאות שרבות מהן מופנות בשנים האחרונות להשמה של עובדים זרים,  זינק מכ- 70 משרות לאלף מובטלים בשנות השפל 2002- 2004 עד ל כ- 209 משרות בשנת 2006 (ראה בתרשים הבא).

 

הרחבת האוכלוסייה הזמינה לעבודה, באופן שתקיף גם כאלה שאינם בכוח העבודה, מגדילה עוד יותר את הפער בסיכוי למצוא עבודה לרעת הפריפריה בהשוואה לאזור המרכז.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הממשלה מפעילה מזה מספר שנים רב כלים, תוכניות ואמצעים במטרה להחזיר אנשים למעגל העבודה באזורי הפריפריה, מתוך רצון לסייע להם. מניתוח הממצאים אנו למדים כי הסיכוי לשלב אוכלוסיות מוחלשות בעבודה באזורי הפריפריה הוא נמוך בטווח הקצר, שכן עיקר הבעיה שם הינה  קיומו של מחסור במקומות עבודה. לכן, הניסיון לשלב אוכלוסיות בעבודה בפריפריה מבלי שיובטח שם בראש ובראשונה גידול משמעותי במספר המשרות, לא ישפר את סיכוייהם של אוכלוסיות אלו למצוא עבודה אלא יביא בעיקר לגידול באבטלה הגלויה תוך התרחבות התחלופה בין כאלו שאינם עובדים לכאלו שעובדים.

 

הקשר בין רמת הפיתוח הנמוכה בפריפריה לבין מיעוט המשרות שם ברור והוא ניתן לשינוי אך ורק בטווח הארוך במסגרת בניית תוכנית ארוכת טווח שתביא שם לגידול ניכר ברמת ההשקעות והפעילות, בלעדיה, קרוב לודאי לא יצטמצם הפער בסיכויי התעסוקה בין האזורים.  ועד אז, כדי לשפר את סיכויי התעסוקה בפריפריה, כל שנותר לממשלה בטווח הקצר הוא לפעול בשלושה ערוצים עיקריים:

 

ראשית, למצות ככל שניתן את מאגר המשרות הפנויות באזורי התעסוקה שבסביבת אזורי המגורים, שבהם קיים קושי לאייש משרות, באמצעות הסרת חסמים של מועמדים להשתלב בהן, לרבות טיפול ממוקד בהכשרה מקצועית, סיוע במסגרות תמך לאמהות עובדות והסרת חסמי תחבורה

 

שנית, "קירוב הפריפריה למרכז". במשך שנים רבות הביקוש לעובדים גבוה באופן משעותי באזור המרכז ביחס לפריפריה. משרות קיימות בשפע יחסי ובגיוון רב יותר באזור המרכז ועל-כן, יש להנגיש את מובטלי ועובדי הפריפריה למרכז הארץ. את זאת ניתן לעשות ע"י השתתפות המדינה בהוצאות הנסיעה של תושבי הפריפריה אל מרכז הארץ תוך הפיכת מאגר המשרות במרכז הארץ לזמין יותר לעובדי הפריפריה.

 

שלישית, צמצום ניכר של העסקת עובדים זרים ופלשתינאים, בהיתר ושלא בהיתר, בכל אזורי הארץ יתרום  להרחבה ניכרת בפתיחת אפשריות תעסוקה לתושבי הפריפריה וצמצום ממדי האבטלה שלהם.

 

בכדי שניתן יהיה להביא לשינוי משמעותי במצב התעסוקה בפריפריה, יש כאמור למקד את המאמץ ביצירת מקומות עבודה חדשים באזורים אלו. יצירת מקומות עבודה בפריפריה הינו תהליך מתמשך וארוך, ולכן על הממשלה להתחיל בו מוקדם ככל האפשר.

 

מצ"ב המחקר של מיכאל אורנשטיין בני פפרמן.